01
בדיקה והתאמה
פגישה ראשונה שבה נבדקים המצב התפקודי, טווחי התנועה, שיווי המשקל והמגבלות הרפואיות. בפרקינסון נבדק גם העיתוי ביחס לתרופות, כדי לתאם את הטיפול לשעות שבהן התפקוד טוב יותר.
מה קורה בגוף בפרקינסון
פרקינסון היא מחלה נוירולוגית מתקדמת שבה תאי עצב באזור מוחי בשם החומר השחור (Substantia Nigra) מפסיקים בהדרגה לתפקד. התאים האלה מייצרים דופמין, מוליך עצבי שממלא תפקיד מרכזי בוויסות התנועה.
חשוב להבין נקודה שמבלבלת הרבה משפחות: הבעיה איננה בשרירים ואיננה בכוח. אדם עם פרקינסון יכול להיות חזק לגמרי. מה שנפגע הוא מערכת הבקרה על התנועה, ובעיקר היכולת לבצע תנועות אוטומטיות, אלה שאנחנו עושים בלי לחשוב עליהן.
זו הסיבה לתופעה שנראית סותרת: אותו אדם שמתקשה להתחיל ללכת במסדרון יכול פתאום לעלות במדרגות בקלות יחסית, או ללכת בקצב טוב כשמישהו מספק לו קצב חיצוני. המדרגה והקצב מספקים רמז חיצוני שעוקף את המנגנון האוטומטי הפגוע. העיקרון הזה עומד בבסיס חלק גדול מהשיקום בפרקינסון.
לצד זה נוצר מעגל משני שמחמיר את המצב עם הזמן, והוא איננו נובע מהמחלה עצמה: התנועה פוחתת, ולכן הכוח יורד, טווחי התנועה מצטמצמים והיציבה משתנה. פחות תנועה מובילה לפחות ביטחון, פחות ביטחון מוביל לעוד פחות תנועה. החלק החשוב הוא שעל המעגל המשני הזה יש השפעה ממשית, וזה בדיוק מה שהשיקום מכוון אליו.
למה פעילות גופנית הפכה לכלי מרכזי
במשך שנים ההתייחסות לפעילות גופנית בפרקינסון הייתה כאל המלצה כללית לבריאות. התמונה הזאת השתנתה. כיום פעילות גופנית מובנית נחשבת לאחד הנושאים הנחקרים ביותר בתחום, ומופיעה בהנחיות טיפול כרכיב מרכזי לצד הטיפול התרופתי, לא כתוספת נחמדה.
הרציונל נשען על נוירופלסטיות, היכולת של מערכת העצבים להסתגל ולשנות דפוסים בתגובה לתרגול חוזר. אימון בעצימות מספקת ובחזרתיות גבוהה מספק למערכת בדיוק את הגירוי שהיא צריכה כדי לשמר ולחזק מסלולי תנועה.
משתי אלה נגזרות שתי מסקנות מעשיות שחוזרות בספרות:
- עדיף להתחיל מוקדם, גם כשהתפקוד עדיין טוב. המטרה היא לבנות רזרבה ולשמר דפוסי תנועה תקינים לפני שהגוף מפתח דפוסי פיצוי שקשה לפרק אחר כך.
- עצימות וחזרתיות חשובות. תרגול מועט מדי או קל מדי אינו מספק את הגירוי הדרוש. זו נקודה שקשה ליישם כשהתנועה עצמה היא האתגר, ונחזור אליה בהמשך.
חשוב לומר במפורש: פעילות גופנית אינה מרפאה את המחלה ואינה מחליפה טיפול תרופתי או מעקב נוירולוגי. היא משתלבת לצידם.
האתגרים המוטוריים הנפוצים
פרקינסון מתבטא אחרת אצל כל אדם, אבל יש מספר אתגרים שחוזרים, ולכל אחד מהם משמעות שיקומית שונה.
ברדיקינזיה, איטיות התנועה
זהו הסימן המרכזי במחלה. התנועות הופכות איטיות יותר וקטנות יותר, לעיתים בלי שהאדם מודע לכך. זה מה שמכווץ את כתב היד, מקטין את אורך הצעד ומחליש את עוצמת הקול.
נוקשות שרירית
תחושת קשיחות והתנגדות לתנועה, שמלווה לעיתים בכאב, במיוחד בכתפיים ובצוואר. הנוקשות מצמצמת טווחי תנועה ומקשה על סיבוב הגו, פעולה שנחוצה בכל הליכה, קימה או הסתובבות במיטה.
הפרעות שיווי משקל ויציבה
הנטייה להתכופפות קדימה משנה את מרכז הכובד, ותגובות היציבה האוטומטיות שאמורות לייצב אותנו כשאנחנו מאבדים שיווי משקל נחלשות. שילוב זה מעלה את הסיכון לנפילה, ולכן זהו אחד היעדים המרכזיים בשיקום.
קיפאון בהליכה
תחושה שהרגליים נדבקות לרצפה, לרוב בתחילת הליכה, בפנייה או במעבר בפתח דלת. תופעה מטרידה במיוחד כי היא בלתי צפויה. גם כאן, רמזים חיצוניים של קצב או של סימון על הרצפה מסייעים לחלק מהמתמודדים.
רעד במנוחה
הסימן המזוהה ביותר עם המחלה, אך דווקא זה שמשפיע לרוב פחות על התפקוד היומיומי מהאיטיות ומהנוקשות. הוא מופיע בעיקר במנוחה ופוחת בזמן תנועה מכוונת.